· מזה שני עשורים, לא נרקמו שיתופי פעולה ומאבקים בין יהודים לערבים, כמו שנרקמו בשנה האחרונה.
· בשביל להפגין כוח, צריך אחדות רחבה בקרב המיעוט הלאומי, אבל בשביל להשפיע צריך שיתוף-פעולה יהודי-ערבי, שיעשה שינוי עמוק בקרב עם הרוב.
בבחירות לכנסת הראשונה בשנת 1949, 89% מהאזרחים הפלסטינים שנשארו על אדמתם בתוך ישראל הצביעו למפלגות היהודיות והציוניות. רק 11% הצביעו למפלגה הקומוניסטית, היהודית-ערבית דאז. מגמה זו נשארה פחות או יותר עד שנות השבעים המאוחרות. בשנת 1977, לאחר יום האדמה ב-1976 והקמת חד"ש (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון, שהורכבה ממק"י, הפנתרים השחורים וחוגי ציבור יהודים וערבים), 51% מהמצביעים הערבים הצביעו לרשימה זו, ומאז נשבר הרוב התומך במפלגות היהודיות.
בבחירות האחרונות לכנסת ה-23 קיבלה הרשימה המשותפת 87.6% מקולות הפלסטינים בישראל, ו-15 חברי וחברות כנסת, יותר מאי-פעם מאז קום המדינה. המפלגות היהודיות קיבלו את אחוז הקולות הנמוך ביותר אי-פעם בקרב ציבור זה. תהליך היסטורי זה הביא למצב בו לציבור הערבי יש כוח גדול יותר מכפי שהיה לו בעבר. המשימה כעת היא להמשיך באותו תהליך, ולהפוך את הכוח להשפעה.
קריאה עמוקה בנתוני שלוש מערכות הבחירות האחרונות
אחוז ההצבעה אצל האזרחים הפלסטינים בבחירות לכנסת ה-21 שנערכו באפריל 2019 היה 47.8%, הנמוך ביותר מאז קום המדינה. בבחירות ספטמבר 2019 עלה אחוז ההצבעה הנ"ל ל-58.9%, וזאת לאחר הקמתה מחדש של הרשימה המשותפת. בבחירות האחרונות אחוז ההצבעה בציבור הפלסטיני הגיע ל-64.8%. משמעות הדבר היא שהמשקל הסגולי של המצביעים הערבים עלה בהדרגה לאורך שלוש מערכות הבחירות – נתון המלמד על עירנות ושאיפה עמוקה להשפיע, וזאת לאור עליית גל הגזענות בחסות ממשלת הימין, הבא לידי ביטוי בחוק הלאום הלאומני ובתכנית המאה של נתניהו וטראמפ, שמטרתה סיפוח, כיבוש וטרנספר.
התעוררות זו לא הייתה יכולה להיות כל-כך חדה לולא התקווה לשינוי אמיתי בשלטון, שהתבטא גם בהמלצה על גנץ להרכבת הממשלה. אולם גנץ בחר לבעוט בתקווה זו ולהפכה לאכזבה.
אבל עליית אחוז ההצבעה בציבור הערבי אינה הנתון היחיד עליו עלינו להתבונן.
נתון חשוב נוסף הוא נסיגת התמיכה במפלגות יהודיות בקרב המצביעים הערבים. לדוגמא, אחוז ההצבעה הגבוה ביותר אצל הפלסטינים נרשם במשולש ובוואדי ערא. זהו נתון שבוודאי תרמה לו תכנית הטרנספר של נתניהו וטראמפ, אבל גם האכזבה מייחסן של המפלגות היהודיות כלפי הערבים, ובפרט אי-הצבתו של מועמד ערבי במקום ריאלי ברשימת העבודה-גשר-מרצ. גם בקרב הערבים-הבדואים בצפון עלה אחוז ההצבעה בין ספטמבר לאפריל, ויותר מ-84% מהמצביעים הצביעו למשותפת, וזאת בקרב ציבור הנחשב באופן מסורתי לתומך של מפלגות העבודה, מרצ וש"ס.
נתון חשוב נוסף הוא העלייה בתמיכה ברשימה המשותפת גם בכפרים הדרוזים, ומעבר רוב המצביעים מתמיכה במפלגות השלטון ובראשן הליכוד לתמיכה במפלגת כחול-לבן. גם נתון זה מעיד על משבר האמון בין הציבור הערבי בכללותו לבין השלטון, בעיקר לאחר חקיקת חוק הלאום, ועל הרצון בשינוי.
מאפיינים של המיעוט הפלסטיני
המיעוט הפלסטיני בישראל הנו מיעוט לאומי-ילידי. הוא לא נולד כמיעוט, והנו חלק מהעם הפלסטיני שהיווה רוב בארץ עד 1948. זהו מאפיין שחשוב לזכור ולהפנים, וזאת לא רק מטעמים היסטוריים, אלא מטעמים פולטיים, שכן בלי הבנתו לא ניתן יהיה לבנות עתיד משותף לכל עמי האזור.
המיעוט הפלסטיני בישראל, מאז 1948, הוא מיעוט מדוכא. הוא מופלה בכל תחומי החיים, מוחלש בכוונת מכוון פוליטית וכלכלית. ועם זאת, זהו מיעוט דמוקרטי ופעיל, שלא נכנע לדיכוי שהוא חווה. גם כיום, יהודים רבים יודעים מעט מאוד על הלכי הרוח בציבור הערבי ועל השיח הפוליטי בתוכו. יש בתוכו זרמים שקראו להחרים את הבחירות לכנסת, וגם בתוך המשותפת ישנם פערים אידיאולוגיים בין המפלגות. שאלות אודות אופי שיתוף-הפעולה עם הציבור היהודי (לדוגמה, רק חד"ש היא מסורתית מפלגה משותפת עם מועמדים ערבים ויהודים כאחד), זכויות נשים, היחס לקהילת הלהט"ב, נישואין אזרחיים או יחסי דת ומדינה, הן רק חלק מהשאלות שעודן נדונות בלהט בתוך הציבור הערבי. השיח הפוליטי הער הזה פורץ גם אל מעבר לגבולות הציבור הערבי. הוא בא לידי ביטוי בשיתופי-פעולה בין ערבים ויהודים שמטרתם להמשיך ולהשפיע ולהשיג שינוי עומק בסוגיות החשובות ביותר עבורו ועבור כל מי שחי כאן: למען השגת שלום צודק ובר-קיימא, למען שוויון, למען דמוקרטיה ולמען צדק חברתי.
לאורך כל הדרך, הוכיח המיעוט הפלסטיני כי הוא מעוניין בחיים משותפים, בהשתלבות בכלכלה הישראלית ובהשתתפות במשחק הפוליטי, וזאת על בסיס שוויון מלא. לא פלא, לכן, שאחת האסטרטגיות המרכזיות של ציבור זה היא פעולה בחזיתות רחבות, ערביות-יהודיות. אותה חזית רחבה משתקפת גם בדרישותיו: עצירת הגזענות ותהליכי הפאשיזציה בישראל, מאבק למען שלום צודק על בסיס פתרון שתי המדינות, וצדק ושוויון לכולם – ערבים ויהודים כאחד. המיעוט הפלסטיני, במאבקיו, מוכיח את תפיסתו כי זו הארץ של כולנו. המלצת 15 חברי וחברות הכנסת של הרשימה המשותפת על גנץ – מהלך שהם ידעו כי עלול להיגמר באכזבה ובהפניית גב של האחרון – הייתה הביטוי האמיץ ביותר לרצון הזה בחיים משותפים באמת.
מכוח להשפעה
המיעוט הפלסטיני השיג רבות בשלוש מערכות הבחירות האחרונות. הוא החזיר את האמון הפנימי ביכולתו לפעול, והוא צבר כוח רב. הכוח הזה נצבר בזכות אחדות הכוחות בתוך הציבור הערבי, אבל אם רוצים גם לתרגם את הכוח להשפעה – יש לבנות מחנה דמוקרטי אמיתי, ערבי-יהודי, ולהיאבק ביחד למען מטרותינו המשותפות.
בחודשים האחרונים הסימנים מבשרים טובות בנוגע להשגת יעד זה. יותר ויותר כוחות יהודים לא נבהלים עוד משותפות עם הציבור הערבי, מכירים בלגיטימיות שלו ושל נבחריו, ושואפים לפעול יחד. גם בתוך הציבור הערבי, עוד ועוד כוחות שלא האמינו קודם-לכן בצורך במאבק משותף הגיעו למסקנה כי זוהי הדרך לשינוי. אנו רואים זאת בכנסת, אבל השינוי הזה מתחיל דווקא מהשטח, מהרחוב. תנועה עממית שמאלית כ"עומדים ביחד" מהווה דוגמא יצירתית באופן בנייתה המשותף, בדרכי פעולתה ובתיאוריית השינוי שלה, המבטאים כולם את העידן החדש שאנו הולכים לקראתו בשיח הפוליטי והציבורי בישראל.
שני העמים החיים בארץ הזו מעוניינים ברובם בחיים משותפים, בהדדיות, בכבוד האחד לשני. למען עתיד ילדינו ועתיד ילדי כל העמים באזור – עלינו להמשיך בעשייה זו.
אם במפלגות האופוזיציה בונים רק על הציבור הליברלי שיקום ויתנגד לריסוק הדמוקרטיה, הם עתידים לגלות שהם במיעוט, ושעל בסיס הציבור הזה לבדו אי אפשר לנצח. הציבור המדובר, שאכפת לו מבית המשפט העליון או מ"הדמוקרטיה", הוא ברובו יהודי, אשכנזי, חילוני ומשוייך לעשירונים העליונים בחברה. אם נבנה רק על מי שבשבילם מעמדו של בתי המשפט, וספציפית בג"ץ, הוא קדוש - נגלה שזה בכלל לא רוב העם.

האמת היא, שבשביל חלקים גדולים מאוד בציבור, בית המשפט העליון לא נתפס כחומת מגן לחייהם, ו"דמוקרטיה" היא מילה מופשטת למדי שלא נוכחת בחייהם ביום-יום. בשבילם, בית המשפט הוא לא כלי מאבק שמוכיח את עצמו שוב ושוב: לא כשהם עומדים בפני פינוי מהבתים שלהם בגלל שכריש נדל"ן רוצה לבנות שם מגדל חדש; לא כשמנתקים להם את החשמל או כשהם עומדים מול הבנקים וצווי העיקול; לא כשמקצצים להם בקצבאות, או כאשר הממשלה דנה אותם לחיים בעוני; לא כשהורסים את הכפר הלא מוכר שהם חיים בו בנגב, על מנת לבנות במקומו ישוב יהודי; ולא כשהמשטרה מסמנת אותם ומתירה את דמם רק כי הם "נראים חשודים". במקרים האלה, בג"ץ הוא לא מגן העם והוא לא בצד של העם.
אם רוצים לנצח במאבק על הדמוקרטיה ונגד ביצור שלטונו של נתניהו, חייבים להיות כנים ולומר לעצמנו שבצדק, בג"ץ נתפס בחלקים גדולים בחברה (כנראה שברובה) כעוד מוסד של האליטה הכלכלית והחברתית בישראל. ועל בסיס העובדה הפשוטה הזו, נתניהו בנה בכישרון רב משוואה פוליטית מנצחת: או שאתם עם העם, או שאתם עם האליטות ובג"ץ. במשוואה הזו, המתנגדים שלו מלוהקים באופן אוטומטי לתפקיד המיעוט האליטיסטי שלא סופר את העם, לא נאבק בשבילו, ורק עסוק בביצור שליטתו במוסדות המדינה. וכך, היוצרות מתהפכות ונתניהו מציג עצמו כקורבן, ואילו מי שמבקשים להגן על הדמוקרטיה מוצגים כתוקפן.
אפשר להתרגז על המיתוג של המחנה הליברלי בתור "אליטה", אבל זה לא ישנה את העובדה שהמשוואה הפוליטית של נתניהו קיימת ואפקטיבית מאוד. עליה מבוססת המתקפה הנוכחית שלו לביצור מעמדו ולריסוק הביקורת נגדו ונגד מדיניותו. מהמשוואה הזו שואבים המהלכים של נתניהו את הכוח שלהם. אם אתם לא מאמינים לי, פשוט תקשיבו לכל אחד מחברי הכנסת של הליכוד שאומר בדיוק את המסרים האלה בשבועות האחרונים - "האליטה גונבת לנו את המדינה וצריך להחזיר את הכוח לעם".
אני מלא הערכה לכל עורכי הדין, העיתונאים, אנשי האקדמיה, אנשי הצבא והעסקים, השופטים בדימוס וחברי הכנסת של כחול-לבן, מרצ והמחנה הציוני שפועלים בימים האחרונים על מנת להחיש את ההתארגנות למאבק נגד מהלכי החקיקה של נתניהו. אבל לא הכוחות האלה יכולים לנצח במאבק. לא האנשים האלה צריכים לעמוד בחזית המאבק הזה. מי שצריכים להישמע ולקבל את מרכז הבמה במאבק הזה, הם דווקא מי שצריכים את הדמוקרטיה באמת. מי שבשבילם הדמוקרטיה של היום לא מספיקה, מי שנפגעים בכל יום מהמדיניות של נתניהו יותר מכולם.
המאבק נגד מהלכיו של נתניהו לא צריך להיות "למען הדמוקרטיה" או "למען בג"ץ", שני דברים שבכנות, לא מעוררים רצון רחב להיאבק עליהם. המאבק צריך להיות נגד המדיניות של נתניהו, שנועדה להעניק לו חסינות מפני ביקורת, חסינות מפני העם. אם נתניהו יצליח ואנחנו נכשל - המדינה הזו תעבוד אפילו יותר בשביל מיעוט קטן של מתנחלים ובעלי הון, ותזנח את האינטרסים של כל השאר. זה צריך להיות לב המאבק שלנו, והאנשים שצריכים שמדיניותה של הממשלה תעבוד בשבילם צריכים להוביל את המאבק הזה.
אם נשכיל לבנות את המאבק הזה, במקום כמאבק "להגנת הדמוקרטיה" שמובל על ידי אנשים שהדמוקרטיה מעניינת אותם, כמאבק שבו ברור שהדבר עליו אנחנו נאבקים הוא שיתעסקו בנו ובחיים שלנו במקום בנתניהו ובחוקים שטובים לו ושרעים לנו - אז אולי יהיה לנו גם סיכוי לנצח.